(א) כל סחורה אסורה אפילו כל שהוא בסוף פ״ק דמ״ק (י:) אמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסורה וכתב הרא״ש פי׳ לקנות סחורה או למכרה אפילו כל שהו אסור משום טרחא וכ״כ הרמב״ם ומשמע דלא שנא בצנעא ול״ש בפרהסיא אסור ושלא כדברי הרוקח שכתב בסי׳ ש״ד דמי שבא דבר סחורה לידו לישא וליתן בצנעא מותר ומיהו האגור כתב כדברי הרוקח וז״ל רבינו נתן השיב מי שבא סחורה לידו לישא וליתן בתוך ביתו בצנעא בח״ה מותר שאפילו בשבת איסור קל הוא הלכך בצנעא מותר וכ״כ בעל היראים דוקא בשוק דאיכא טורח אבל בבית נראה דמותר מרדכי עכ״ל ולענין הלכה נראה דאם ריוח מרובה הוא שרי בצנעא כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם ויוציא ממנו לשמחת י״ט יותר על מה שהיה בדעתו להוציא:

(ב) ומה שכתב רבינו ואפילו סחורה שנמכרה לפני המועד אסור לתבוע דמיה במועד וכו׳ שם רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א״ל מהו למיזל עלייהו האידנא א״ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי ומפשטו של מעשה זה נראה דאפילו דמים שהלוה אסור לתובעם במועד אא״כ אינו מצוי בעיר בשאר ימים אלא שהרא״ש כתב על שמלוין לעו״ג בריבית כתב ר״י בתשובה שלא היה נראה לר״ת לאסור משום פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלוואה והא דרבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא ולא הוה שרי ליה רב אשי אלא משום דבתר הכי לא משכח להו אלמא אפילו פרעון הלואה וכ״ש להלוות אותה הלואה היתה כעין פרקמטיא שהיה מלוה להן מעות ונותנין לו יין בפרעון והיה משתכר בו כדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עג.) אבל הלואה אינה כעין פרקמטיא ושרי עכ״ל ונראה דמש״ה כתב רבינו אפילו סחורה שנמכרה לפני המועד אסור לתבוע דמיה במועד ולא כתב אפילו מעות שהלוה אסור לתבעם במועד אלא דא״כ הוה ליה לפרש דאינו אסור אלא כשמקבל פירות או סחורה בפירעון הפרקמטיא שמכר כי ההוא עובדא דרבינא שהיו נותנין לו יין בפרעון פרקמטיא שמכר להם אבל אם אינו מקבל אלא מעות שרי דאע״ג דמכח פרקמטיא אתו כיון שהפרקמטיא נמכרה קודם המועד וזקף עליו המעות בחוב הו״ל כהלואה וכיון שעכשיו במועד אינו מקבל אלא מעות משמע ודאי דשרי לדעת ר״ת.

וכתב שם בהגהת אשיר״י פרעון לקבל מישראל היכא דמצי למפרע מיניה אחר המועד כמו במועד אין ראיה כ״כ לאסור אבל הקפה של עו״ג שחייב לישראל בלא משכון מתיר רש״י לקבלו במועד ורשב״ם אומר דישר כח המחמיר עכ״ל ונראה דבחוב הבא מחמת הלואה מיירי ומש״ה כתב דאין ראיה כ״כ לאסור דההיא עובדא דאקרא דשנוותא איכא לאוקמי בהלואה דכעין פרקמטיא וכדאוקמה הרא״ש ומ״ש בהקפה של עו״ג דרשב״ם אומר דישר כח המחמיר יש לתמוה דמה שחייב עו״ג לישראל בלא משכון חשיב דבר האבד ולמה יחמיר אדם על עצמו בדבר האבד ונראה דכיון שאינו בודאי אבד אם לא יתבענו עכשיו סובר רשב״ם דשפיר דמי להחמיר דלא הוי דבר האבד אלא דבר שיאבד בודאי אם לא יעשה עכשיו וה״ה כתב בפשיטות דלהפרע מן העו״ג דברי הכל מותר דבכלל דבר האבד הוא וכן הלכה:

(ג) ואם יש לו סחורה ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן וכו׳ שם א״ר יוסי בר אביי ודבר אבד מותר וכתב הרא״ש ולא מקרי דבר אבד אלא שיחסר מן הקרן כגון הנך דמייתי התם בגמרא אבל אם יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו ברווח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כ״כ אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד והכי איתא בירושלמי אי ידע דלא מזדבן והוא פחות מקרנא מזדבן:

(ד) ואם אין לו מה יאכל או אפי׳ יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות בריוח וכו׳ שם כתב הרא״ש דהכי משמע בירוש׳ דגרסי׳ התם בפ״ב ר״י ור״א הוו מפקידין לר׳ אושעיא אי את ידע דאת מזבן ואתי שתי גבין זבין ר׳ יונה הוה ליה ספרין אתא שאיל לרב הונא מהו למזבנינהו במועדא א״ל שרי מיחדי את במועדא ואת שתי קונדיטון במועדא התיר לו למכור בשביל שישמח במועד וישתה יין קונדיטון ואילו לא היו לו מעות בריוח לא היה שותהו עכ״ל וכ״כ סמ״ג וגם סמ״ק כתב אין קורין דבר האבד אא״כ פוחת מן הקרן אך אם מרחיב להרבות בשמחת י״ט ממה שמרויח מותר ע״כ. ונ״ל שאם יש לו מעות הרבה ואומר אמכור סחורתי ואוציא לשמחת י״ט יותר ממה שהיה בדעתי להוציא דלא שרינן ליה דלא נאמרו דברים הללו בירושלמי אלא במי שיש לו מעות מועטים וחס עליהם מלהוציא כ״כ לשמחת י״ט כדי שלא יצטרך ללוות או לשאול מהבריות ואילו היה לו מעות בריוח היה מוציא בריוח יותר בכה״ג שרינן ליה למכור כדי שישמח בי״ט כחפצו אבל מי שיש לו מעות בריוח להוציא לשמחת י״ט ככל אשר יתאוה ואין בדעתו להוציא כל כך לא נתיר לו למכור כדי שיוציא יותר וכ״כ ממ״ש המרדכי בסוף פ״ק דמועד קטן אהא דתנן אין לוקחין בתים עבדים אבנים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל מתוך הירושלמי משמע דאינו ר״ל אין לו מה יאכל ממש אלא יש לו בצימצום ורוצה למכור ולהרויח כדי שיהיו לו מעות בריות מותר והרמב״ם כתב כל שאסור לעשותו במועד אם אין לו מה יאכל ה״ז עושה כדי פרנסתו וכן עושה סחורה כדי פרנסתו ע״כ נראה מדבריו שאינו מותר אלא בשאין לו מה יאכל ע״כ ואפשר שגם הוא ז״ל מתיר ביש לו בצימצום ורוצה למכור ולהרויח כדי שיהיו לו מעות בריוח דגם זה בכלל כדי פרנסתו הוא:

(ה) וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד וכו׳ שם כתב הרא״ש גרסי׳ בירוש׳ פרקמטיא אבודה שרי מזבנינא במועד ר׳ יעקב בשם ר׳ אחא בשם ר׳ יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועד לא הוה ידע דשיירתא עלתא ומוזלא עבידתיה אלמא עבורי רווחא פסידא היא משמע מהך ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו סחורות הרבה ומוכרין בזול ולא ימצאו אחר המועד אף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהם ומוכרים דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא עכ״ל וכ״כ הרמב״ם בפ״ז מהלכות י״ט וז״ל אין עושין סחורה במועד בין למכור בין לקנות ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר הרי זה מותר לקנות או למכור וכן פירש סמ״ג וכתב ה״ה בירושלמי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא ונכתב בהלכות בפ״ב וגם הגאונים כתבוהו ומדברי רבינו נראה שמותר לקנות מן השיירא אפי׳ כדי להשתכר ולעשות סחורה וכן פירש הראב״ד וקצת המפרשים שהעברת ריוח נקרא דבר האבד ומכאן יצא להם שמותר להלוות בריבית בחולו של מועד והטעם בזה לפי שאין בכל אלו מלאכה גמורה שתהיה אסורה דבר תורה אפי׳ בי״ט ואין כאן אלא מקח וממכר שאסור מדבריהם בי״ט גזירה שמא יכתוב ובחולו של מועד התירו מפני העברת הריוח אבל הרמב״ן כתב שלא התירו לקנות מן השיירא אלא מה שהוא צריך לתשמישו ואם לא יקנהו מן השיירא ויצטרך לקנות אחר המועד יהא נפסד שלא ימצאהו בערך שמוצאו עכשיו אבל כדי להרויח ולעשות סחורה בודאי אסור לפי שהעברת ריוח אינו כדבר האבוד ולפיכך אסור להלוות לעו״ג בריבית עכ״ד ולהפרע ממנו ד״ה מותר וכן מותר לו לזקוף חובו כדי להבטיח מה שהוא חייב לו שכל זה בכלל דבר האבד הוא לד״ה עכ״ל ה״ה וכ״ז כ׳ ג״כ נ״י וכתב שטעם הירושלמי דקאמר דהא שיירתא שרי מיזבן מיניה במועדא משום דאע״ג דבדבר של טורח מקרי הרווחה ואסור מ״מ מידי דליכא טרחא כגון מקח וממכר מקרי דבר האבד לפי שכל עסקי סחורה הוא שקונה בשעת הזול ומוכר בשעת היוקר. והמרדכי בפ״ק דמ״ק כתב בשם ר״ת על פרקמטיא המזדמנת במועד ולאחר המועד לא משכחינן לה אפ״ה אסור דלא קרינן דבר האבד אלא זרעים שיבשו ותאנים דמיתלעי ומי שהפך זיתיו שהקרן נפחת אבל מה שלא בא לידו לא מקרי דבר האבד וגם מי שיש לו פרקמטיא למכור ונזדמנו לו לוקחין או אירע יום השוק בח״ה ויכול למכרה עתה ביוקר שאם לא ימכרנה עכשיו אינו יודע מתי ימכרנה כ״כ בטוב ודאי האי לא מקרי דבר האבד וכן פי׳ ריב״א דאם זה ענין פרקמטיא מיקרי דבר האבד א״כ כל סחורה הוא כך שלכך הוא רוצה למכור שכך הוא העניין שאם לא ימכור עתה לא יוכל למכור כ״כ בטוב והא לא מיקרי דבר האבד דכמו כן לפעמים ימכרנה אח״כ יותר ביוקר. וכ״כ הגה״מ ומיהו כתבו אמנם אם מוכר כדי שיהיו לו מעות בריוח מותר וכדאמרינן בירוש׳ וכבר נתבאר זה:

וכתב הריב״ש בתשובה ירושלמי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא לא הוה ידע דשיירתא אזלא ומוזלא עבידתיה אמר רבי מונא אין ידע דלא מיזבן ופחית מן אגרא יזבין ואי לא לא יזבין אמר רבי יוסי בר בון אגרא וקרנא קרן הוא אין ידע דלא מזבין והוא פחית מן קרנא יזבין ואי לא לא יזבין פירוש פחית מן קרנא דרב׳ יוסי בר בון ר״ל מן השכר שהוא מכלל הקרן לפי סברתו כי הוא חולק עם ר׳ מונא וכן פי׳ זה הירוש׳ הריא״ג וסמך על דברי רבי יוסי בר בון כמו שהוא מן הדין להקל בדרבנן כי אין בזה מלאכה גמורה וכן הביא תשובה לרבי׳ האיי בענין שיירא של חוגגים הבאה בחש״מ ויש במה שנמכר להם שכר וכשנמנעים באים לידי הפסד וחסרון שכר וכן במה שהם מוכרים אם אין לוקחים מהם אי אפשר ליקח כמותו לאחר מכאן והאריך לומר שמותר משום דבר האבד גם הראב״ד כתב כן וגם להרמב״ן שחלק על הראב״ד אין נראה שיקפיד במכירה להצריך שיהא נפסד בקרן דכיון שהפרקמטיא היא בידו והוא מוצא מי שקונה אותה עתה ביוקר ובריוח גדול ואחר המועד לא יתנו לו כ״כ ריוח אין לך הפסד מן הקרן גדול מזה שהרי עתה שוה סחורתו כמו שנותנין בה וזה דעת ר״י בר בון איברא שהר״מ מקוצי כתב שאפי׳ למכור צריך שיהיה פוחת מן הקרן ונראה שפוסק כרבי מונא או שהיה לו נסחא אחרת בירושלמי או שלא היה מפרש אותו כפירוש הנכון שפירש הריא״ג עכ״ל:

ומה שכתב שפסק הר״מ מקוצי כרבי מונא לא דק שסמ״ג לא הביא אלא דברי ר״י בר בון:

וכתב הריב״ש בסוף דבריו בדברים כאלה שהם מדרבנן ויש הרבה מן המתירים אין לחוש לגעור במקילים ולהוכיח אותם וגם אני כך דרכי אלא שלבא לישאל אני אומר כי יש מתירים ויש אוסרים ושראוי להחמיר כדברי הרמב״ן ושכן אני מחמיר לעצמי והשומע ישמע והחדל יחדל עכ״ל ולע״ד נראה שמאחר שהרמב״ם והרא״ש והראב״ד וסמ״ג וקצת מפרשים מתירין וכ״נ מדברי הרי״ף והגאונים שכתבו הירושלמי סתם דמשמע דאפי׳ כדי להשתכר ולעשות סחורה מותר לקנות ולמכור בשיירא יש לסמוך עליהם הלכה למעשה ולהורות להיתר במקום שאין להם מנהג קבוע לאסור:

ואיכא למידק כיון דהרא״ש סבר דהעברת ריוח הוי כדבר האבד למה כתב שאם יום השוק הוא במועד ויכול עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור במועד ונראה לומר דשאני התם שיום השוק הוא יום אחד בשבוע מבני העיר וסביבותיה וכיון שהוא מצוי בכל שבוע נמצא שאין כאן הפסד שאם לא מכרו ביום שוק של שבוע זו ימכרנו ביום שוק של שבוע הבא ומפני ספק שמא לא ימכרנו כל כך ביוקר לא שרינן ליה למכרו במועד דהא אפשר שביום שוק הבא ימכרנו ג״כ ביוקר:

ומה שכתב הרא״ש ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך היינו לומר דאפשר דלא ירויח כל כך וכיון דלאו דבר האבד בודאי הוא אסור אבל שיירות כיון שהוא דבר שאינו מצוי תמיד הוי דבר האבד בודאי ומפני כך התירו. אחרי שכתבתי זה מצאתי שכתב הוא ז״ל בתשובה דלא מקרי דבר האבד אלא ספינות או שיירות שבאו וקונין ביוקר או מוכרין בזול ולא ימצא כיוצא בזה אחר המועד אבל אלו אם לא ימכרו ביום השוק שבתוך המועד ימכרו בשוק שלאחר המועד לא הוי דבר האבד עכ״ל.

וזה מבואר כמ״ש:

וכתב מהר״י קולן בשורש ק״ח על דבר ההלואה לא״י על המשכונות דאתריה דמר כיון שהוא דבר קבוע לעולם באותו עיר להיות היריד תמיד בתוך חג הפסח וכן בחג הסוכות הדעת מכרעת דבכה״ג שרי אפי׳ פרקמטיא גמורה דכדבר האבד דמי כיון שהוא עיקר מחייתם וריוח שלהם ואם יאסר עליהם דבר זה הרי הם יורדים לחייהם ופשיטא דעדיף משיירא שנזדמנה ומבקשת לצאת ואפי׳ הפוסקים החולקים ואומרים דכיון שלא בא לידו עדיין דלא מקרי דבר האבד אפשר דבכה״ג מודו דכיון שידוע הוה בלי ספק שהסוחרים באים תמיד למועד היריד הקבוע חשיב כבא לידו ודוגמא לדבר מצינו בפ״ב דבתרא (בבא בתרא כא:) וכו׳. מ״מ אע״פ שאנו מדמים לא הייתי אומר לעשות מעשה אם לא מכח מנהג ע״כ.

וכתב עוד דמכ״ש שהן יכולין למכור המשכונות שכבר נחלטו ואי זה נקרא מכוין מלאכתו במועד שהרי א״א בענין אחר וגם אם היה מזדמן להם קונה ביוקר כאשר בימי היריד לא היו ממתינים אלא אדרבה פשיטא שהיו מוכרים מיד פשיטא הוא שאין זה נקרא מכוין מלאכתו במועד ועוד האריך בדבר:

(ו) מ״ש רבינו אבל מציאה אסור לטרוח ולחפש אחריה כגון נהר שהציף דגים וכו׳ בספ״ק דמ״ק (יא:) בדיתא לבאי כוורי שרא רבא מיצד מיזל אתויי ומימלח א״ל אביי והא אנן כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן תנן א״ל ה״נ ממאכלי אגב איצצא וכבר כתבתי זה בסי תקל״ג ושם נתפרש. וא״ת מהטעם שהתירו בשיירות מפני שהוא דבר שאינו מצוי תמיד היה להם להתיר במציאה שהוא יותר בלתי מצוי. ונראה דשיירות דמידי דפרקמטיא הוא ולפי שבני אדם מרויחים בו פרנסתם דעתם עליו והלכך חשיב דבר האבד אבל מציאה שמתוך שאינה מצויה כלל כמעט אין דעתם של בני אדם עליו לא חשיב דבר האבד. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרא״ש שהקשה קושיא זו בשם הראב״ד ותירץ דשאני מציאה דליכא שום פסידא אלא רווחא בעלמא הוא אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא. אי נמי ע״כ לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר שהוא דרך כל אדם לא מקרי מלאכה וגם ליכא טירחא אבל מליחת דגים מיקרי מלאכה ואיכא טרחא לא שרינן לה משום רווחא עכ״ל.

(ז) מי שמלוה לחברו על חפץ על תנאי שאם לא יפרע לו לסוף ח׳ ימים שיהא קנוי לו. יש מתירין וכו׳. כ״כ בהג״א ספ״ק דמ״ק בשם א״ו, וז״ל: אם הלוה ישראל מעות לעו״ג שלא בריבית על הסחורה ע״מ שאם לא יפרע אחר ח׳ ימים שתהא הסחורה קנויה אחר ח׳ ימים לישראל המלוה, אפשר דמותר, מ״מ יש להשתיק על העושה בו כפרקמטיא גמורה עכ״ל.

עו״ג שפרע יין לישראל בחובו מותר לקבלו ממנו כ״כ הרא״ש בפ׳ מי שהפך וכתבתיו בסימן תקל״ד.

(ח) ומה שכתב ומי שצריך לקנות יין בעת בציר וכו׳ עד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד גם זה מדברי הרא״ש שם, וכתבתיו בסימן הנזכר.

ומה שכתב אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה, הם דברי רבינו, וטעמו מפני שהוא כעשיית סחורה דאסור. ויש לדחוק ולומר דכיון דאינו מצוי תדיר הוי כדין השיירות דשרי.

וכתבו התוס׳ גבי הא דאמרינן (י׳:) דדבר האבד מותר דאסור לקנות סחורה שמא תהיה יותר ביוקר לאחר המועד אבל לקנות יין כשר בתוך המועד מותר. וה״ר יוסף פי׳ דיש לאסור דאף על פי שלא ימצא בזול הרי ימצא ביוקר ואין זה דבר האבד ע״כ. וגם בהג״א כתב בשם א״ו לקנות יין ולדרכו לצורך החול לא שמעינן מנין ראיה להתיר ואפילו אם תמצי לומר דמותר צריך לקנות בצנעא עכ״ל.

והמרדכי כתב לקנות יין במועד שלא לצורך המועד אע״פ שיתייקר לאחר המועד אין ביד ר״ת להתיר, ורשב״ם היה שותק מלומר לא אסור ולא היתר דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין, אך המשכיל יזהר עכ״ל.

ומדברי הרא״ש ודאי נראה דהביא להתיר שכתב ומי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה דבר האבד הוא ומותר. ומדכתב ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה משמע דלאחר המועד ימצא, אלא שלא ימצא כל כך בזול כמו שמוצא עתה, ואפילו הכי מותר.

(ט) מוכרי פירות כסות וכלים לצורך המועד מותרים בצנעא – משנה בפ״ב דמ״ק (י״ג.), וכ״כ ה״ה שמפני שאומנתן בכך כל השנה בעי צנעה אף על פי שהוא לצורך המועד וזהו שהזכירו מוכרי.

ומה שכתב כגון אם חנותו פתוח לר״ה כו׳ – ברייתא שם.

ומה שכתב ואם הוא מוכר ירק וכו׳ – שם רב יהודא שרא להנהו כרופייתא למיזל לזבוני כי אורחייהו בשוקא. ואותבוה מדתניא עי״ט האחרון של חג מוציא ומעטר את שוקי העיר בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון. מפני כבוד יום טוב האחרון אין, שלא מפני כבוד יום טוב לא. לא קשיא הא בפירי הא בתבלין, ופירש״י כרופייתא – מוכרי בשמים. בתבלין – מוכר כדרכן כגון כרוב וכרשינין הכל יודעין דלצורך המועד הן וליכא חשדא שאין ראויין להחקיים, הלכך אפילו בפרהסיא מותר. וז״ל הרמב״ם מוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא.

וכתב ה״ה מפני שהדבר ידוע דתבלין לצורך סעודת היום לוקחין אותו ע״כ.

(י) ועי״ט האחרון מוכרין כדרכן וכו׳ שם.

וכתב הרמב״ם דהיינו עי״ט אחרון של סוכות וכתב ה״ה שכן הוא כדבריו לפי שי״ט האחרון של חג הוא רגל בפני עצמו ומעטרין את השוק לכבוד הרגל מה שין כן בי״ט האחרון של פסח ע״כ. ואפשר דלענין למכור בפרהסיא אפי בעי״ט האחרון של פסח נמי מותר, ולא הזכיר עי״ט האחרון של חג הסוכות אלא לענין עיטור השוק בפירות דבעי״ט האחרון של פסח אין מעטרין.

יש אומרים שצריך ליזהר בעי״ט האחרון שלא להכין ליום שני של י״ט וכו׳, וראיתי לא״א הרא״ש ז״ל נזהר בזה. כך הגירסא בספרינו. ובספר אחר מצאתי דגריס: ולא ראיתי, והיא הגירסא נכונה מפני שהיא כמנהג העולם שאינם נזהרים בכך.

(יא) אין לוקחין בתים אבנים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר כו׳. משנה בפ״ב דמ״ק (שם) וכ׳ בהג״א דמשכחת אבנים שיהיו לצורך המועד כגון שהיה כותלו גרוע דסותרו ובונהו בי״ט והתירו סופו משום תחלתו.

וכתבו התוס׳ אין לוקחין בתים עבדים וכו׳ אלא לצורך המועד, פירש ה״ר יוסף דה״ה בשאר דברים צריך לצורך המועד דהא אסור למכור פירות אלא לצורך המועד אלא רבותא קמ״ל דאפילו הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך המועד. וצ״ע אי צריך בהני צנעא כמו בההיא דפירות כסות וכלים. וה״ה כתב אין לוקחין בתים עבדים וכו׳, פי׳ אין זה בלוקח מן השיירא אלא בלוקח כדרכו ונ״ל פירושא ששאר דברים כיון שצריך להם אף על פי שאין צריך להם במועד רשאי הוא לקנותן לפי שמקח וממכר אינו אסור דבר תורה אפילו בי״ט, ולפיכך במועד כל שהוא צריך לו או להשתכר שמוצא בזול לפי דעת רבינו והרא״ה מותר הוא לקנותו, אבל בתים ועבדים ובהמה כיון דאוושי ואוושא מלתא לא התירו לקנות אלא לצורך המועד או לצורך המוכר. ושדות וכרמים דאוושא מלתא ג״כ איכא למימר דאין לוקחין, ומתניתין לא תנא להו לפי שאין לומר בהן לצורך המועד, ולא תנא מה שצריך לעשות בו מלאכה קודם שיהנה ממנו עכ״ל.

וכתוב עוד בהגהות אשיר״י אהא דאמרינן דמותר לשכור הפועל שאין לו מה יאכל לעשות מלאכה שאינה לצורך המועד אפילו יש למוכר ואין לשכיר הצריך להשתכר כדי להוליכו לבית הקונה מה יאכל מותר להם להקנות משום שישתכר השכיר. וה״ה לפירות וכסות שמותר לקנות בצנעה לצורך המועד.

כתב הכל בו שפירש ריב״א דמותר לקנות מנעלים חדשים במועד, אמנם אומרים שאבי העזרי אוסר.

והר״ף כתב: מיהו נהגו העולם עתה לקנות כלים חדשים (עבסי׳ תקמ״א בב״י).

(יב) בעניין הלואה בריבית לעו״ג, יש אוסרים שדומה לסחורה, וכתב רבינו תם להתיר וכו׳ עד ויוציאוהו לשמחת יום טוב. הכל מדברי הרא״ש והמרדכי בסוף פ״ק, וכ״כ הגה״מ וסמ״ג. וככר כתבתי בסימן זה דיעות בדבר.

ומה שכתב בשם הר״מ כ״כ שם בהג״א וז״ל ר״י היה מורה הלכה למעשה להלוות למערופות שלו בחנם שבת ראשונה שהמועד בתוכה ואם יעכב יותר יתן ריבית משם ואילך וז״ל הרא״ש בתשובה לענין הלואה בח״ה אע״פ דדמי לפרקמטיא אינו דומה לגמרי כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשער הדקדוק של מקח ומתוך טרדתו ימנע משמחת י״ט וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער ואם ימכור במועד לפעמים בפחות ממה שקנה איכא צערא אבל במלוה בריבית שמחה היא וגם ליכא טרחא כולי האי והלכך הקילו בה והתירו ע״י שמוציא הריוח של אותה שבוע במועד יותר על מה שהיה מוציא אם לא היה לו זה הריוח ומ״ש במנהגי הר״מ שלמערופות שלו היה מלוה בחנם אותה שבוע כדי שלא יסורו ממנו ודבר האבד מותר מאחר שחושב אותו דבר האבד לא ידעתי למה היה מלוה בחנם אפי׳ בשכר מותר כמו שיירא העוברת עכ״ל והגאון מהר״י קולון כתב בשורש ק״ח דמאחר שדעת ר״י נוטה לאסור להלות בריבית היה לו לחלוק ולומר דע״כ לא פליג רבינו תם על ר״י אלא דוקא בהלואה דאשראי שאינה על המשכון אבל במלוה על המשכון שצריך המלוה לעיין ולשום המשכון כדי לדעת כמה יכול להלוות עליו דמיא טפי למשא ומתן של סחורה מ״מ מאחר שכבר פשט המנהג פשיטא שאין בידינו למחות אפי׳ היתה הלכה ברורה לאסור דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו׳ וגם מתוך מ״ש בטור א״ח מי שמלוה לחבירו על חפץ על תנאי שאם לא יפרע לו תוך שמנה ימים שיהיה קנוי לו וכו׳ משמע דלא איפליגו אלא משום הקנייה אבל בהלואה גופא לא פליגי דשרי ואע״ג דהויא על המשכון עד כאן ולענין הלכה כיון דאיסור מלאכה כח״ה דרבנן והרא״ש דבתרא וגדול הוא וגם מהר״י קולון כתב שכך פשט המנהג הכי נקטינן:

וכתב עוד בהג״א וגם להתנות וליקח ערבות במועד על מלו׳ שלאחר מועד כתב דיכול להיות שהוא מותר וכבר כתבתי בסי׳ זה דברי הג״א בדין אם מותר להפרע וכתבתי בשם ה״ה דלד״ה מותר לזקוף חוב העו״ג כדי להבטיח מה שהוא חייב לו וכן מותר להפרע ממנו שכל זה בכלל דבר האבד הוא לד״ה ושכ״כ נ״י:

(יג) ומה שכתב רבינו בשם הרא״ש בתשובה איני יודע למה חזר רבינו אחר דבריו בתשובה שהרי בספ״ק דמ״ק כתב לשון זה בעצמו. כתבו התוס׳ בספ״ק דמ״ק דהלואה דשולחנות בקביעות וחילוף נראה דחשיב פרקמטיא ואפי׳ לדעת ר״ת אסור עכ״ל: